מה מניע אותנו?

מה מניע אותנו לעשות מה שאנחנו עושים? מה לוקח ודוחף אותנו קדימה? מה מביא אותנו למקומות שמעולם לא דמיינו שנהיה בהם?
לעיתים זהו צורך קיומי שגורם לנו לקום ולהתחיל, אך מה מחזיק אותנו שם? ומה גורם לנו לרצות להיות טובים יותר? להשיג יותר ממה שהשגנו עד היום?
מחקרים רבים נכתבו על מוטיבציה, על הכוח המניע אותנו לעבר מטרה מסויימת. אך הפעם הייתי רוצה דווקא לחלוק מנסיוני ומהמחשבות שעולות בראשי כאשר אני מרגישה את הצורך לכבוש יעד חדש.
דמיינו את עצמכם בקו הסיום של מירוץ מרתון, אותו סיימתם בתחושה טובה ובהנאה והשגתם את המטרה שהצבתם לעצמכם. דמיינו את תחושת הסיפוק שעולה בכם, את האושר המתלווה להשגת מטרה לשמה עבדתם חודשים לפני כן.
ועתה דמיינו סיטואציה בה יש לכם את האפשרות להגיע לאותו קו הסיום, אך הפעם ללא צורך בהכנה מוקדמת. האפשרות לסיים מרתון כפי שתבחרו, מבלי לקום מוקדם לאימונים, להשקיע שעות בריצות ארוכות, לעשות הכנה מנטאלית, לשפוך הרבה יזע ולפעמים גם דמעות. איך תרגישו הפעם?
בתורת הקבלה ישנו מונח הנקרא "לחם בזיון", המתאר דבר שקיבלנו מבלי לעמול בשבילו. כאשר אנו מקבלים מבלי שנתנו משהו בתמורה, חוסר איזון נוצר. חוסר האיזון הזה נמצא בתוכנו, לא נוכל לקרוא לדבר מה "הישג" אם לא עבדנו בשבילו.וכאן באה לידי ביטוי חשיבותה של הדרך לעבר המטרה, שהיא זו שבונה ומחשלת אותנו, היא זו שהופכת אותנו חזקים וחכמים יותר, ולא עצם השגתה של המטרה עצמה. כאשר אנו מחוייבים לדבר מה באמת ובתמים, משהו קורה לנו עמוק בפנים, נוצר בנו שינוי רוחני שנותן לנו את הכח להשיג כל דבר ששמנו לנו כמטרה.
זה יכול להיות ירידה של 5 קילוגרם לטובת הבריאות, זה יכול להיות ריצה רצופה של 10 דקות, זה יכול להיות הפסקת עישון (גם כאן יש תהליך פנימי לא פשוט), זה יכול להיות כל מטרה אחרת ששמתם לעצמכם. העיקר – התמקדו בתהליך, הוקירו את עצמכם על כל צעד קטן לקראת היעד, ומצאו דרכים ליהנות מהדרך. כי מה הם בכלל חיינו אם לא דרך אחת ארוכה? אז אם כבר – בואו נהנה ממנה…..